העליון: החברה לא דאגה לבטיחות הסולם ותפצה עובד שנפל וניזוק ב כ 3 מליון ש"ח - פסקדין

השופטת ע' ארבל:

           ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 617/05 מיום 11.8.08 (כבוד השופט ש' ברלינר), לפיו חויבה המערערת, מעסיקתו של המשיב 1, לשלם לו פיצוי בסך 3,075,000 ש"ח, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה.

עובדות המקרה

1.        המערערת, חברת קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ, העסיקה את המשיב 1, מר מ. י., בתפקיד חשמלאי מוסמך משנת 1994. בשנת 2002 נפגע המשיב 1 במהלך עבודתו כשנפל מסולם, אשר יוצר על ידי המשיבה 2, חברת חגית סולמות בע"מ. המדובר בסולם מקצועי, מסוג שחיל דו צדדי, עשוי אלומיניום, המתנשא עד לגובה של 5 מטרים (להלן: הסולם).

           המערערת רכשה את הסולם בשעתו אצל ספק סולמות של המשיבה 2. הסולם אוחסן במחסן של המערערת, ועובדיה השתמשו בו באופן תדיר לצורך ביצוע עבודתם. בשנת 1999 שלחה המערערת את הסולם לשיפוץ במפעלי המשיבה 2, שלאחריו הושב לרשות המערערת, ועובדיה הוסיפו להשתמש בו עד ליום התאונה.

           במועד התאונה, שאירעה ביום 19.11.02, השתמשו המשיב 1 ועוזרו בסולם לצורך ביצוע עבודות חשמל בשלושה אתרי עבודה שונים. באתר העבודה השלישי ביצע המשיב 1 עבודות תיקון תאורה בגובה, וניצב לשם כך על הסולם, שהוארך עד למידתו המרבית - לגובה של 5 מטרים. כי אז, קרס הסולם, והמשיב 1 נפל ממנו. כתוצאה מהנפילה נגרמו למשיב 1 פגיעות קשות, ובהן שברים בחוליות הגב, שבר מרוסק בקרסול רגל ימין, ושבר בעקב רגל שמאל. פגיעות אלו הצריכו שמונה ניתוחים וכן טיפולים ממושכים.

           לאחר התאונה אוחסן הסולם במחסן של המערערת שם הוחזק משך שנתיים וחצי, ובמהלכן צולם על ידי חוקר חברת הביטוח. בשלב מסוים לאחר מכן, השליכה המערערת את הסולם כגרוטאה, עוד בטרם החלו ההליכים המשפטיים נשוא התאונה. 

           המשיב 1 הגיש תביעת פיצויים נגד המערערת לבית המשפט המחוזי. המערערת שלחה הודעת צד שלישי למשיבה 2, בגין אחריותה לתאונה כיצרנית הסולם.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' ברלינר) קיבל את תביעת המשיב 1 נגד המערערת, ודחה את הודעת הצד השלישי שהגישה המערערת למשיבה 2. בית המשפט קבע כי המערערת גרמה למשיב 1 נזק ראייתי ממשי במעשה השלכת הסולם מהמחסן בו היה שמור, עוד בטרם החלו ההליכים המשפטיים. נקבע, כי יש בפעולה זו כדי להעביר את נטל ההוכחה לעניין היעדר רשלנות לשכמה של המערערת.

3.        אשר לנסיבות קריסת הסולם, הוצגו בפני בית המשפט קמא שתי חוות דעת מומחים: חוות דעתו של ד"ר ביקלס, מהנדס המתמחה בענייני בטיחות, וחוות דעתו של מנכ"ל המשיבה 2, מר לעדן, מהנדס המתמחה בסולמות. בחוות הדעת של ד"ר ביקלס נאמר כי הסולם יוצר בניגוד לתקן, ולפיכך הוא היה אסור לשימוש. בחוות הדעת השנייה, של מר לעדן, נאמר כי הסולם יוצר ללא כל פגם, וכי התאונה אירעה עקב "התערבות ושינויים שנעשו בסולם על ידי מאן דהוא טרם התאונה, בניגוד מוחלט להוראות היצרן ולהיגיון הבריא הבסיסי". לעמדתו של מר לעדן, שהתבססה על תמונות הסולם בלבד, בעת התאונה החבקים הוסרו מהסולם, ולכן נוצר מצב מסוכן שהביא לקריסתו של הסולם.

           על סמך התרשמותו מחוות הדעת הללו ומעדויות המומחים, קבע בית המשפט כי הסולם יוצר תוך הקפדה יתרה על כלל הרכיבים הבטיחותיים, וכי הוא נמסר לידי המערערת בעת רכישתו ולאחר שיפוצו כשהוא במצב תקין וללא פגם. לפיכך, נדחתה ההשערה כי הסולם קרס מחמת פגם ביצורו, וכפועל יוצא מכך, נדחתה הודעת הצד השלישי שהגישה המערערת נגד המשיבה 2.

           לצד זאת, בית המשפט לא קיבל את הסברה של מר לעדן, כי החבקים לא היו מותקנים בסולם במועד התאונה. לאור מאפייני המשיב 1, שהיה עובד מנוסה וותיק, קבע בית המשפט שאין זה סביר שהוא היה עולה על הסולם מבלי שהחבקים מותקנים בו. בית המשפט ציין כי התמונות עליהן התבססה השערתו של מר לעדן צולמו זמן רב לאחר התאונה, ולכן לא ניתן להסיק מהן בברור שהחבקים היו חסרים בסולם במועד האירוע. לפיכך, קבע בית המשפט כי ההסבר הסביר לקריסת הסולם הוא שהסולם קרס מחמת בלאי הנתון לאחריותה של המערערת. משכך, נמצא כי המערערת חבה כלפי המשיב 1 בעוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה, הקבועות בסעיפים 35, 36 ו-63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). 

4.        בית המשפט הוסיף ודן בטענתה החלופית של המערערת כי יש להטיל אשם תורם על המשיב 1. נמצא, כי המשיב 1 ערך בדיקה בטיחותית לסולם בבוקר יום התאונה ברמה הנדרשת. כן נקבע כי התנאים באתר העבודה לא אפשרו את אבטחת המשיב 1 ברתמה למקום עיגון קבוע ויציב, וממילא, גם אם היה מאובטח כאמור, יש להניח כי התאונה לא הייתה נמנעת שהרי הסולם היה פגום. לפיכך, דחה בית המשפט את טענת המערערת בדבר רשלנות תורמת מצד המשיב 1.

5.        משנקבע כי המערערת הינה האחראית הבלעדית לנזק שנגרם למשיב 1 בחן בית המשפט את היקף הפיצויים להם הוא זכאי, ופסק לו פיצויים בסכום כולל של 3,075,000 ש"ח, אשר ממנו הורה לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי בסך 700,746 ש"ח. בית המשפט התבסס בקביעותיו על חוות דעתם של מומחים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט. בגין ראש הנזק של כאב וסבל נפסק פיצוי בסכום של 250,000 ש"ח, הכולל גם פיצוי עבור הסבל הנפשי שנגרם למשיב 1. לעניין שיעור הנכות הרפואית נקבע כי למשיב 1 נכות בתחום האורטופדי בשיעור של 41.68%; נכות בתחום הנפשי בשיעור של 15%; ונכות בתחום האורולוגי בשיעור של 10%. לפיכך, הועמדה הנכות הרפואית המשוקללת על שיעור של 55%. לאור השלכותיה התפקודיות של הנכות הרפואית, קבע בית המשפט כי הנכות התפקודית של המשיב 1 מגעת לכדי 2/3 מכושרו אלמלא התאונה. שכר הבסיס, המשמש לצורך חישוב ראש הנזק של אבדן כושר השתכרות, הועמד על סכום של 10,500 ש"ח. נקבע כי במשך 36 החודשים שלאחר התאונה לא היה יכול המשיב 1 לעבוד כלל, ואילו במשך 33 החודשים שלאחר מכן יכול היה לעבוד באופן חלקי. לפיכך, בגין הפסד השתכרותו בעבר פסק בית המשפט למשיב 1 פיצוי כולל בסך של 640,000 ש"ח. בגין ראש הנזק של הפסד השתכרות עתידי, פסק בית המשפט פיצוי בסכום כולל של 1,525,000 ש"ח, וזאת לפי חישוב של 26 שנות עבודה שעוד נותרו למשיב 1, ושכר בגובה 7,000 ש"ח לחודש. בגין ראש הנזק של סיעוד ועזרת הזולת בעבר ובעתיד, פסק בית המשפט פיצוי בסך 350,000 ש"ח, ובגין ראש הנזק של הוצאות ניידות לעבר ולעתיד, פסק בית המשפט פיצוי בסך 300,000 ש"ח. לבסוף, בגין ראש הנזק של טיפול תרופתי בבעיות אורולוגיות ניתן פיצוי בסך 10,000 ש"ח. כאמור, חויבה המערערת לשלם למשיב 1 את יתרת הסכום, לאחר ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, וכן שכר טרחת עורך דין בסכום של 250,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

           המערערת הגישה ערעור על פסק הדין, הנסב על שאלת האחריות לקרות התאונה; על שאלת אשמו התורם של המשיב 1; וכן על גובה הפיצוי שנפסק. הערעור שכנגד מטעם המשיב 1 מתמקד בשאלת גובה הפיצוי שנפסק לו.

טענות המערערת

6.        המערערת טוענת שבנסיבות המקרה לא הייתה הצדקה להפוך את נטל ההוכחה במישור יחסיה עם המשיב 1, באופן שהוא הועבר לשכמה מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי. לדבריה, היא השליכה את הסולם שנתיים וחצי לאחר קרות התאונה, ובפרק הזמן הזה יכול היה המשיב 1 לבדוק את הסולם כאוות נפשו.

           אשר לחבותה בעוולת הרשלנות כלפי המשיב 1, המערערת גורסת כי בית המשפט קמא שגה בקובעו שהסולם קרס עקב בלאי הנתון לאחריותה. לשיטתה, קביעה זו אינה מושתתת על חומר הראיות, ולא הוכחה על ידי מי מהמשיבים. לפיכך, מבקשת המערערת לקבל את עמדתה כי הסולם לא קרס מחמת בלאי, כי אם מחמת פגם בייצור, כפי שהציע המומחה מטעמה, ד"ר ביקלס. בהקשר זה מוסיפה המערערת כי התייחסות בית המשפט לבטיחות שיטות עבודתה הינה בגדר הרחבת חזית אסורה, שכן, לטענתה, המשיב 1 לא התייחס בתצהיריו לטענות אלו.